איזבל מרנט!

פיו, איזה ערב.

למי שיודע ולמי שלא (יש עוד כאלה?) ביום חמישי נוחתת בארץ קולקציית הקפסולה שH&M עשו בשיתוף עם איזבל מרנט. זו לא הפעם הראשונה שH&M משתפים פעולה עם מעצבי-על, אבל זו הפעם הראשונה שהם אשכרה גרמו לי להתרגש. אני לא זוכרת מי היה הראשון שעיצב עבורם קפסולה אבל מה שכן נחרט בזיכרוני היו שמלות מגוחכות ולא לבישות בעליל. אחר-כך הגיעה הקולקציה של ורסאצ׳ה שהייתה פשוט מפגן של טעם רע (ונטול היוקרה שבדרך כלל מצילה אותו). אז הגיע השת״פ עם מארני, שאני יודעת שהיא מאוד נחשבת אבל.. בשביל פג׳מות אני לא פונה למעצבים.
Enter Isabel Marant
וואו. זו מעצבת שכבר תקופה שאני מריירת על הדברים שלה, אבל מרחוק - מאוד רחוק. בחיים לא הייתי יכולה להרשות לעצמי פריט מקורי, אבל תמיד הייתי בחיפושים אחרי ה״השפעות״ שלה ברשתות העממיות יותר. והנה מגיעה קולקציית קפסולה שמגשימה את הייעוד שלה עבורי: להנגיש עבור הקהל הרחב את הבגדים שהוא אוהב ובחיים לא היה יכול להרשות לעצמו.
איזבל מרנט (וכן, כמו שתיקנה אותי זוהר, והאתרים הישראלים עוד לא למדו, מבטאים את זה מרנט ולא מארה כמו שנראה הגיוני) מעצבת עבור הקהל הרחב את הבגדים שהיא הייתה רוצה ללבוש, ורואים את זה. הסוודרים הגדולים והשעירים מתחננים שתעברו לגור בתוכם עד סוף החורף, החולצות נעימות ואווריריות, המכנסיים נינוחים וכיפיים, ועל הכל שורה אווירה נוסטלגית ורוק'נ'רולית של ניינטיז בועטים. בתור ילידת סוף האייטיז שגדלה בניינטיז - זה כנראה מה שקנה אותי יותר מכל, וגרם לי להתאהב בעיצובים שלה. אהבה נכזבת, כמובן, עד לשבוע זה. באופן טבעי כששמעתי על שיתוף הפעולה הממשמש ובא קפצתי משמחה (בלב, מול מסך הלפטופ). אבל כששמעתי שהקולקציה תגיע רק לעזריאלי התחלתי לחשוש. אני לא גרה בת״א, ולא יכולה להתייצב ב14/11 בתשע בבוקר מול שערי החנות כדי לנסות ולחטוף משהו. למזלי - קיבלתי הזמנה למכירה מוקדמת של הקולקציה שהתרחשה היום, וכמובן שמיהרתי לנצל אותה.

כמו שרואים H&M הרימו חתיכת הפקה מכובדת. החנות נסגרה לקהל הרחב כבר בחמש, ובשמונה וחצי קידם את פנינו שטיח אדום, צלמים, כוסות קאווה ומלצרים שהסתובבו בין המוזמנים עם מתאבנים.

זו אני

וכאן אפשר לראות מה לבשתי.

החולצה מברשקה, משנה שעברה, והג'ינס מטופשופ (יש שם עכשיו סייל של 50% אחוז על בגדי סתיו-חורף! מה שהופך את המחירים לנורמליים לחלוטין). לצערי לא רואים את הנעליים - רכישה אחרונה מtwentyfourseven. התאהבתי בהן בסניף של עזריאלי, אבל נשארו שם רק מידות של מנצ'קינים. אחרי חיטוט בשני סניפים בב״ש הצלחתי למצוא זוג אחרון ב38. וכדי שתבינו על מה המהומה הנה תמונה שמוקדשת רק להן (מאותו מפגש גורלי בעזריאלי כמובן):

אני ממש אוהבת את הטרנד האצטקי-שבטי-מסורתי-איך-שתרצו-לקרוא-לזה ששוטף את החנויות, ואני חושבת שהחבר'ה ב24/7 הצליחו לתפוס את העניין יפה ולשלב אותו עם הטרנד הקצת לעוס כבר של סניקרס על וודג'. אני לא קונה שם הרבה, למרות שאני מאוד אוהבת את העיצובים שלהם שהם חדשניים יחסית ופחות קופי-פייסט כמו שאר הרשתות, כי המחירים שלהם די גבוהים ואיכות הבדים די נמוכה. גם לא ראיתי את עצמי קונה סניקרס על עקבים. אבל השילוב הזה פשוט קנה אותי.

אבל סטינו מהנושא! אז H&M! מה היה בפנים?

בלגן אטומי. האירוע לא היה אקסקלוסיבי כפי שהיה ניתן להבין, ולמרות שהגעתי בדיוק בשעה היעודה חצי מהקולקציה כבר נחטפה.

אם חשבתי שיהיה זמן להסתכל ולהתרשם בנחת מדגמים ומחירים טעיתי בגדול. היית צריך להיות מוכוון מטרה ולטרוף ברגע שראית את הפריט יוצא. ככה הצלחתי לחטוף את הגופיה שרציתי:

היא מידה 36, שזה אחד מעל מה שהייתי מבכרת לקחת, אבל במקרה הזה לא היה מקום להסס - שאר הגופיות היו במידה 42, ואחרי שלוש דקות לא ראיתי אותן יותר. הגופיה בגזרה אוורירית וכיפית שאני מאוהבת בה כבר כמעט שנתיים, של "סייד בוב" כזה,וגם הבד נעים מאוד. לאחר שהשגתי את הגופיה, והמשכתי להסתובב מספר דקות מאוכזבת מול הסטדנים הריקים, שמוכרים החלו למתוח עליהם כרזות עם האיחול ״נתראה בחמישי!״. מה, בשביל זה נסעתי עד עזריאלי?

ואז משמיים אחד האחראים העביר למוכר שעמד לידי ערימה מדובללת של דברים, שכללה לשמחתי את הטרנינג שחיפשתי.

לא הייתה עליו מידה, אלא - סנטימטרים! כי זו קולקציית הנוער. 164 ס"מ. אני 169 (אבל אם איזה סוכן שואל אני 170 כמובן). נסתפק בזה, אמרתי לעצמי. וצדקתי. הטרינינג יושב בול, שזה די תמוה בהתחשב שכתוב עליו - 14Y (זאת אומרת - לגיל 14). הרצון לקנות טרנינג פרי עיצוב של מעצבת אולי לא יראה כל כך מובן לחלקיכן/ם, אבל.. כל אחד והשריטות שלו(: חבר לשעבר נהג להציק לי ולטעון שאין לי אפילו ג'ינס אחד, ולמרות שהוא טועה, ויש לי, היה לו כיוון - אני ממש אוהבת שרוואלים ומכנסיים רחבים ונוחים.

מעודדת מההצלחה עברתי לטרף הבא: הקרדיגן הלבן!

לא נראה בשום מקום. אפילו הבובה הזו הופשטה כעבור דקות מספר.
ארבתי למספר בנות שמדדו אותו בחוץ כשמבט עצוב וכמה על פני אך ללא הואיל - כולן החליטו לשמור לו אמונים. נדדתי סביב תאי המדידה בתקווה נואשת, אך לשווא. הצקתי למוכרים מזדמנים בבקשה לקבל את האחד שעל הבובה, ללא הואיל. עד שלפתע - התגלות! אחד מהמוכרים נופף באחד (במידה הנכונה!) מול עיני ושאל - ״מי רוצה?״
״אני!!״ שאגתי בשמחה ונעתי קדימה. אך מישהי תפסה אותו לפני. חדורת מטרה נשארתי לידה בעודה בוחנת אותו - והעיקשות השתלמה. היא וויתרה עליו והוא הועבר אחר כבוד לערימה שלי. אני חושבת שהוא אולי שייך לקולקציית הגברים, כי למרות שהוא מידה S הוא גדול מאוד. כשכבר עמדתי לשלם ראיתי מוכרת לוקחת גרסת ילדים שלו חזרה לתצוגה, ובדיעבד יכול להיות שחכם יותר היה לקחת את הדגם הזה, שיותר מתאים למידות נשיות - קחו בחשבון אם אתן מתכננות עליו. בכל מקרה הוא גדול ודחוס ויפהפה, ואם יש משהו שנהדר כשהוא אוברסייז - זה סוודר מחמם ומשונץ כזה.

בשלב זה כל מאוויי התמלאו ונתפניתי לצלם קצת, וול - את המעט שנשאר.

 זה המקום להתנצל על האיכות המטושטשת של התמונות - השתדלתי מאוד אבל אם להודות על האמת הייתי נתונה בעיצומו של התקף קלסטרופובי מינורי שנגרם מהדוחק הנוראי והמוזיקה החזקה.

את הסוודר הזה שקלתי לקנות, אבל בסוף הוא נשאר בחנות. איזבל מארה או לא, 500 ש״ח ( סליחה, זאת אומרת - 499) זה בכל זאת לא סכום שאני אוציא בלי תכנון מראש, למרות שהוא באמת מקסים. אז נותרתי עם שלושת הפריטים שבניתי עליהם מראש, והצלחתי לא לעבור את האלפיה שהקצבתי לעצמי מראש.

ואלו כבר האקססוריז של הקולקציה (יש גם שרשרת בסנגון) שרכשתי עבור זוהר המקסימה, ויועברו אליה אחר כבוד בהמשך השבוע. כי אין יותר חשוב מלמנוע מאחיותיך להיכנס לג׳ונגל אליו תהפוך החנות בחמישי.

החנות השקיעה בתיקים מיוחדים במקום שקיות

וביציאה חיכתה לנו מתנה - מה שחשבתי שהוא צעיף עבה וצמרירי לחורף, אבל הסתבר כמשהו שמדמה יותר שמיכה!

איזה כיף. אני כבר בונה על השמיכה האצטקית הזאת בשביל הרכבת.

וקצת הרהורים פילוסופיים לסיום: כן היה לי כיף, אבל משהו בכל זאת מטריד. יש משהו בקולקציות הקפסולה הללו שמתפקד קצת כמו גלולה מרדימה. הן מקהות מעט את הרעב שלנו, ההמונים, לזוהר ולעושר שאנחנו רואים כל הזמן באמצעי המדיה. הזוהר הלא-מושג הזה, שהוא נחלתם של העשירים והמפורסמים בלבד. אנחנו אוספים מהרצפה (ובהשקה היום - תרתי משמע) את הפירורים הללו שנזרקים אלינו מקצה השולחן העמוס כל-טוב, והם גורמים לנו לשכוח שאנחנו צריכים לכעוס. לכעוס על המסובים לשולחן הזה, שנהנים ללא חשבון ממה שנפל בחלקם. שמנקרים את עינינו בחתונות פאר או תוכניות ריאליטי שכל תכליתן היא להראות בתי מידות, מכוניות יוקרה וחופשות בבהאמאס. שמחצינים את העושר המוגזם שלהם, וצניעות היא מושג שאיבד כל משמעות עבורם - למרות שאת שכונות הפאר שלהם מקיפים מגורי עוני. גורמים לנו לרצות מה שלעולם לא נוכל להשיג, ולמעשה אנחנו גם איננו צריכים - אך זה לא מנחם אותנו.
כן, גם אני עמדתי בתור לקופות בH&M כמו כולן. גם אני רציתי להרגיש לשניה כמו עוד אחות לבית קרדשיאן, כמו יורשת של טייקון, כמו רוקסטאר. וכשרכשתי את האיזבל מרנט שלי - וואלה, זה עשה לי טוב. כל כמה שזה טיפשי.
בעולם מושלם לכל זה כמובן לא הייתה משמעות. מותגים לא היו מעניינים אותי, לא היו מעניינים אותנו. היינו משלמים את ערכו של הבגד, משקיעים באיכות הצמר או הבד, תרים אחר סוודר שיהיה מחמם ואיכותי, והתג שעליו מתנוסס שמו של המעצב לא היה נוגע לנו כלל. אבל כרגע אני ואתם לכודים בעולם הזה של דימויים, של גירויים, של סמלי סטטוס. סמלי סטטוס שאת רובם המכריע לעולם לא נוכל להשיג - אלא אם כן ייפול המזל בחלקנו וH&M יעשו איתם קולקציית קפסולה.

זהו להפעם, אם יש לכן/ם שאלות ותגובות בקשר לקולקציה, או אלי, או לסימולקרום ותרבות ההמון בעידן הפוסט-מודרני, אתם מוזמנים לכתוב לי כאן, או בפייסבוק, ואני אשמח לענות!